למה המפרקים שלנו רגישים? מחקר של ויצמן וקיוטו

למה אנשים סובלים משחיקת מפרקים יותר מקופי האדם הקרובים אלינו? מחקר משותף של מכון ויצמן למדע ושל המכון לביולוגיה אנושית באוניברסיטת קיוטו מציע תשובה אפשרית: בסחוסים שלנו יש הרבה פחות מולקולות סוכר שמשמרות אותם. המחקר פורסם בספטמבר 2026 בכתב העת Nature, ולפי הדיווח בעיתון הגרמני Berliner Zeitung הוא פרי שיתוף פעולה בין ישראל ליפן.

המולקולות האלה, גליקוזאמינוגליקנים, הן סוכרים ארוכים שקושרים מים בסחוס ומבטיחים את גמישותו. החוקרים מצאו שבמפרקים של בני אדם יש מהן רק שליש עד רבע מהכמות שיש אצל קופי אדם גדולים אחרים, ואצל גורילות הכמות גבוהה פי שלושה עד ארבעה. לדברי נדב מישול, אחד המחברים הראשונים, המולקולות עצמן כמעט לא השתנו. מה שהשתנה הוא הכמות שהגוף מייצר.

כדי להגיע לתוצאה השווה הצוות, בהובלת דוד גוכמן ממכון ויצמן ופומיטקה אינואה מקיוטו, כ 561 אלף הבדלים גנטיים בין בני אדם לקופי אדם, וזיהה 15,077 אתרי ויסות ייחודיים לאדם. אחר כך יצרו החוקרים תאי כלאיים מתאים אנושיים ומתאי שימפנזים או גורילות, שבהם שני סטים של חומר גנטי נמצאים באותו גרעין ובאותם תנאים, ופיתחו מהם תאי אב של עצם וסחוס. כך אפשר היה לראות אילו גנים מוסדרים אחרת אצל בני אדם.

למה זה קרה? לפי החוקרים, ההפחתה עשויה להיות קשורה לשלד קל יותר או להתפתחות הממושכת של המוח האנושי. זו השערה ולא מסקנה סופית. לדבריהם, הרכב המפרקים האנושי השתנה באבולוציה והפך אותם פחות עמידים ורגישים יותר למחלות שחיקה, בעוד שימפנזים מבוגרים, בני 60 או 70, כמעט שאינם סובלים מתלונות כאלה.

לפי מכון ויצמן, כ 607 מיליון איש בעולם סובלים משחיקת מפרקים, כ 7.7 אחוז מהאוכלוסייה. אין כאן טיפול חדש: המחקר מסביר למה המפרקים שלנו כאלה, לא איך לתקן אותם. החוקרים מקווים שבטווח הארוך הממצאים יעזרו לזהות קבוצות סיכון מוקדם יותר ולשפר טיפולים.