פפטיד מהעברית מצמצם התקפי אפילפסיה בניסויים מוקדמים

צוות מהאוניברסיטה העברית בירושלים בחן גישה שונה לטיפול באפילפסיה: לא רק לעצור התקפים, אלא להרגיע את האותות הכימיים והחיסוניים המזיקים במוח שעשויים להזין את המחלה. הפפטיד שנבדק, בשם TXM CB3, צמצם התקפים והגן על אזורי זיכרון בניסויי מעבדה. החוקרים מדגישים שמדובר בניסויים מוקדמים, ועוד לא נבדק בבני אדם.

אפילפסיה היא אחת ההפרעות הנוירולוגיות הנפוצות בעולם: לפי ארגון הבריאות העולמי, כ 50 מיליון איש חיים איתה. תרופות רבות מצמצמות התקפים, אבל עד 40 אחוז מהמטופלים אינם מגיבים מספיק, והתרופות הקיימות בדרך כלל לא עוצרות את החמרת המחלה לאורך זמן. ״רוב הטיפולים באפילפסיה מתמקדים בצמצום התקפים, אבל המטרה שלנו הייתה לבדוק אם אפשר להשפיע על התהליכים שעשויים להניע את המחלה קדימה״, אמר פרופ׳ תאופיק שייח אחמד מבית הספר לרוקחות, שהוביל את המחקר.

TXM CB3 הוא תלת פפטיד קטן, בן למשפחה שתכננה פרופ׳ דפנה אטלס מהמכון למדעי החיים ע״ש סילברמן, ומחקה את פעילותו של חלבון הגנה טבעי בגוף בשם תיורדוקסין. החלבון הזה עוזר לתאים להתמודד עם עומס כימי ומסדיר דלקת, ושני התהליכים האלה נחשבים יותר ויותר חשובים באפילפסיה, גם בגרימת התקפים וגם בעיצוב המחלה והקושי לטפל בה. המחקר, בהובלת תלמידי הדוקטורט פרינס קומאר סינג ושוטה מאוריה, פורסם בכתב העת Redox Biology.

בניסויים הראשונים, בתאי עצב שמייצרים פעילות דמוית התקף, הפפטיד הפחית סימני עומס כימי והסיט את איזון האותות החיסוניים מדפוס דלקתי ותוקפני לדפוס מגן. אחר כך נבדק במודלים פרה קליניים של התקפים קשים וחוזרים, כמו באפילפסיה עמידה לתרופות. כשניתן מוקדם, אחרי אירוע התקף גדול, ההתקפים התחילו מאוחר יותר ופחות. עומס ההתקפים הכולל היה נמוך יותר, ואזורי מוח חשובים לזיכרון נשמרו טוב יותר. גם ההתנהגות השתפרה: פחות סימני חרדה וביצועים טובים יותר במשימת זיכרון קצר טווח.

כשהטיפול ניתן מאוחר, אחרי שההתקפים החוזרים כבר התבססו, הפפטיד המשיך לצמצם את פעילות ההתקפים עם הזמן, אבל בעיות חשיבה וזיכרון שכבר התפתחו לא השתפרו באופן ניכר. החוקרים רואים בכך עדות לערך של התערבות מוקדמת. ״העובדה שראינו גם צמצום בפעילות ההתקפים וגם סימנים של הגנה על המוח במודלים האלה מחזקת את הטענה בעד פיתוח טיפולים שנשענים על מסלולי ההגנה של הגוף עצמו״, אמרה אטלס.

החוקרים מדגישים שהממצאים מגיעים ממודלי ניסוי, ושיידרשו מחקרים נוספים כדי לבדוק בטיחות, מינון ויעילות בבני אדם.